ליאת גולדשטיין, עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת במבוגרים, מקהילת המטפלים SOMEBUDDY
כולנו מכירים אותו מקרוב, את הפחד. יש לו כל כך הרבה מופעים והוא נכנס לחיינו ומנכיח את עצמו בדרכים שונות. אבל אני רוצה לעצור לרגע ולהתבונן בו, לדבר אליו ועליו, לא רוצה לסלק אותו. בעיקרון, התפקיד של הפחד בחיינו הוא להזהיר מפני סכנות. הוא עוזר להישרדות, והוא בא לצורך הגנה. אי אפשר לוותר עליו לגמרי, הוא שומר עלינו מסיכונים מיותרים ועוזר לנו להימנע מגרימת נזק לעצמנו ולאחרים.
אז נתחיל בזה, שאי אפשר לדבר על פחד במונחים של “טוב” או “רע”, הוא חוויה, שאנחנו חיים איתה מאז ומתמיד. האומץ, אם תרצו, הוא לא ההפך מפחד, אבל הוא אופן התנהלות מולו, הוא דרך התייחסות אליו, ויכולת להניח לו להיות בתוכנו, עד שמתקבלת תחושה פנימית אחרת, שגורמת לנו להסתכל בגורם המפחיד, בדרך קצת אחרת, ועם פחות תחושה של איום.
בואו נהיה אמיצים לרגע ונתבונן בפחד… אני די מתפתה להתחיל מהסוף ולהגיד, שציפור קטנה, כמו ציפור דרור, לא מרגישה פחד כשהיא עומדת על ענף ברוח. לא בגלל שהיא סומכת על הענף שלא ייתלש מהרוח, אלא בגלל שהיא סומכת על עצמה, שהיא יודעת לעוף. אז בואו ניקח את זה עוד צעד אחד בהתבוננות על הפחד, נסתכל על הדברים שמפחידים אותנו כל כך… ואני לא מתייחסת כרגע לאיומים ופחדים ממשיים כמו פחד ממחלה חלילה, כמו שחווינו כולנו בתקופת הקורונה.
אני מתייחסת בדברי אלו, לחוויה הרגשית הזו של פחד, שבעקבותיה אנחנו נמנעים: ממטלות מאתגרות, ממפגשים שונים, מלקחת על עצמנו התחייבויות מכל סוג שהוא, או בכלל- פחד מלבטא את עצמנו, מלהביא את עצמנו כפי שאנחנו, בלי להסתתר, בלי להתחבא או להימנע…או בקיצור, בלי פחד.
אני חושבת, שאילו הייתי שואלת אנשים, מה כל כך מפחיד אותם במצבים שהזכרתי קודם, סביר להניח שהמכנה המשותף בין כל התשובות היה: פחד מפני כישלון, או פחד מלהצליח. הפחד הזה מכישלון או מהצלחה, מעכב אנשים בדרך שלהם לממש את הפוטנציאל הגלום בהם.
לפעמים, זה נעוץ בהערכה עצמית נמוכה. “אני לא מאמין שאני יכול”, “אין מצב שזה יצליח לי”, “אחרים טובים ממני אין לי סיכוי” יש עוד הרבה סגנונות וניסוחים להגיד את הדברים האלה, וכמעט כולם כרוכים בהשוואה לאחרים: זה אני לעומת האחרים, והכף נוטה לטובתם. הפועל היוצא של זה, שבמקום להתמקד על “איך אני הולך לעשות…”, האדם נעשה מוטרד מאוד מביצועים של אחרים, והערכה של כמה הפער בינו לבינם גדול, ולא לטובתו…
גם פחד מפני הצלחה יכול לעכב ולהכשיל… נורא מפחיד להצליח, לטפס גבוה בסולם ואז ליפול בחבטה עזה, כי מי ערב לכך שאוכל לשחזר את ההישג ולהגיע שוב למקום הראשון?
אני חושבת על ספורטאים שמקדישים את כל חייהם לאימונים מפרכים, ומגיעים להישג נפלא, ועומדים על הפודיום במקום הראשון… אליפות- היא מהנה מאוד אך גם מחייבת. לרוב גם ברור שבמשחקים הבאים, יקום יורש לאלוף הנוכחי שיאבד את כתרו. וזה מפחיד.
גם הפחד הזה נעוץ בהערכה העצמית. אבל האם באמת כל הערך העצמי שלי כאדם, מושתת על הישג אחד ספציפי? האם ההישג הוא שמגדיר אותי כאדם? וזה תקף גם לגבי הפחד מכישלון, וגם לגבי הפחד מהצלחה…מה באמת מגדיר את מי שאנחנו?
כנראה שהפחדים האלה, נעוצים בכמיהה כמוסה שיש לכולנו בלב. כולנו רוצים שיאהבו אותנו, כולנו רוצים שיתבוננו בנו בעיניים טובות ויעריכו אותנו. אפשר להגיד שכולנו משקיעים הרבה מאוד מאמץ בלמצוא חן בעיני אחרים.
כן, אפשר עוד להרחיב על זה הרבה, אבל אני רוצה להציע נקודה למחשבה, דווקא בתקופה כל כך מאתגרת. כשאנשים איבדו את פרנסתם ואין בטחון כלכלי, כשהקשרים המשפחתיים התרופפו, הקשרים החברתיים נפגעו, הסיכוי להשתלב מחדש בעולם התעסוקתי, הלימודי ולחדש את החיים החברתיים, נראה רחוק ולא אפשרי. איבדנו הרבה בגלל הסגרים, הבידוד והפחד הממשי מהמגפה שהכתה בעולם בלי רחמים.
ובתוך כל אלה, כמה פעמים יצא לך לחשוב על זה שבעצם, יש בך כל כך הרבה תכונות, מאפיינים, כישורים, כישרונות, ועוד הרבה נתונים אישיים ראויים להערכה והתפעלות? כמה פעמים, הסתכלת על עצמך במראה, בעיניים חומלות וטובות, וחשבת לעצמך, שבסך הכול אתה או את, אדם נעים לשיחה, מלא חכמה וידע, רגיש, סקרן, קשוב, חבר טוב איש משפחה אוהב, אדם שמוכן לתרום לחברה ולהושיט עזרה בעת הצורך… כמה פעמים חלפה מחשבה שכזו, אני אדם ערכי, אוהב אדם, שאפשר בקלות להגיד עליו “שלבו במקום הנכון”… חשבתם ככה על עצמכם?
אני די משוכנעת שלפחות חלק מכם יענה: כן, אני חשבתי, אבל את מי זה מעניין? למי איכפת? מי סופר אותי? ותשובתי: כדי להתגבר על הפחד, ולטפח חוויה של אומץ, תספרו קודם כל אתם את עצמכם. במקום התמקדות ב”איך למצוא חן בעיני אחרים”, תתמקדו בלמצוא חן בעיני עצמכם. כל השאר יבוא בהמשך…
נכון, אני יודעת שזה נשמע כאילו קל, וזה לא. זאת בהחלט עבודה לא קלה והיא תהליכית. כי אנחנו מורגלים כל כך בלציית, מורגלים כל כך בלנסות לרצות את האחרים בסביבתנו, כדי לקנות לעצמנו מקום לכאורה בטוח. אבל הבשורה הטובה היא, שבעולם שסביבנו הכול זמין ויש שפע של אפשרויות, ויש מקום לכולם, כל אחד בדרכו. הכול פרוש ומונח לפנינו… כל מה שאנחנו צריכים זה להיות מסוגלים לשחק, לדמיין, לחלום, ולזמן את מה שזמין בפועל. לחלום, להתרגש, וליצור.ואז, זה לא רק אומץ. זה פשוט- לחיות.
ליאת גולדשטיין, עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת במבוגרים. חברה בקהילת המטפלים SOMEBUDDY – אתר לחיפוש ולהתאמה אישית של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, ההתפתחות האישית, העסקית והמקצועית.
